חברה שלי עמית אמרה לי לפני המון שנים שבהולנדית יש ביטוי שאומר שהכול נמצא בין שתי האוזניים. בעברית אפשר להוסיף לאוזניים את האיזון ואת המאזניים, וככה לחבר בין הגוף לשפה ולסדר את המציאות באופן שקול. אחת ממטרות השיאצו היא להחזיר אותנו לאיזון, מתוך מחשבה שבחוסר איזון צצים המיחושים, הכאבים והמחלות. הראש הוא אחד המקומות שטיפול השיאצו מגיע אליו. אבל התפיסה בשיאצו היא שהראש מחובר למה ולמי שנושאים אותו.
המחשבות, הטרדות, האמונות והתפיסות שלנו נמצאות במרחב שבין שתי האוזניים אבל כדי להרפות מהן לרגע ולחבר אותן למרכבה שנושאת אותנו ולתמונה שאנחנו תופסות ותופסים בתור מציאות מורכבת, הטיפול נעשה מכף רגל ועד ראש. לפעמים בסדר אחר. עד שלפעמים הסדר מופר ויש רק גוף חסר גבולות או רק הוויה.
העור הוא השכבה החיצונית של הגוף שלנו, זאת שנוגעת בעולם, מחברת וחוצצת בינינו לבינו. הגבולות הפנימיים של הגוף מתגלים, מתעמקים ומתרחבים במשך הטיפול.
השפה היא גם גבול. שפת הים ואבני השפה מסמנות את הגבול שבין החוף לים, המדרכה לכביש, ובין מה שאנחנו מסמנות ומסמנים ונותנים להם שמות ומילים לבין כל מה שאנחנו לא יכולות ולא יכולים לתפוס או להבין.
הגבולות הפנימיים של הגוף שלנו מתגלים לעומק ולרוחב הטיפול במגע ובנשימה, בכיווץ ובהרפיה, במתח ובשחרור. ולפעמים תוך כדי הטיפול, החיץ, שבין הגבולות האלה לבין העולם, מתמוסס. זה קורה כשהגלים שבמוח עוברים שינוי ונכנסים למצב או לתדר שבין ערות לשינה. העיבוד של מה שקורה במצב כזה, לא רק בין שתי האוזניים, הוא אחר. הגלים שם אחרים.
במצב דומה לזה של פלס מים, כשהגוף מאוזן, נינוח, רגוע ורפוי מתחיל תהליך של ריפוי. בשיאצו יוצאים מתוך נקודת הנחה שלגוף יש את היכולת לרפא את עצמו. גם בלי מילים. גם מהבחינה הזאת השיאצו הוא פלא. כמו החיים עצמם.