יש רגעי דמדומים בשיאצו, שהם בין הזמנים ומחוץ לזמן. ברגעים האלה בטיפול, תפיסת הזמן והתפיסה החושית משתנות ומתחלפות. המוח מחליף את התדר העובד, הפועל, החושב, העושה, המבקר, המנקר, לתדרים שמכוונים על הירגעות, מנוחה ומדיטציה.
הרגעים האלה הם זמן של חופש וחופשה. אין מה יש לצהרים, אין מתי צריכה לשלם למס הכנסה, אין מתי אחזור אליהם במייל, אין מתי אגיד כבר את מה שיושב לי בגרון, אין אוי שכחתי להירשם ל..., אין את עול העולם, אין את משא החיים, אין רעש. יש נוכחות קלה בהוויה. בזמן הזה נולדות ונוצרות לפעמים הבנות, תובנות, מחשבות, חלומות ולפעמים יש רק שקט.
הזמן שבין הזמנים הוא זמן של אינסוף, הוא חסר גבולות. החלוקה לשניות, לדקות, אינה רלוונטית בו והיא חסרת משמעות. לפעמים זה קורה כבר בטיפול הראשון ולפעמים זה מתחיל לקרות בטיפולים הבאים כשהסטינג, המגע ושאר התנאים החיצוניים הולכים ומתבהרים ומידת אי הוודאות כלפי מה שקורה בטיפול מצטמצמת. לפעמים זה קורה לשבריר של רגע, ולפעמים רק בשתי הדקות האחרונות בטיפול.
"הייתי כאן ולא הייתי", "הרגשתי חוויה חוץ גופית", "כבר לא יכולתי לעקוב איפה בגוף מתרחש הטיפול" – אנשים מדווחים אחרי, כשהראש מנסה לזכור את מה שהיה. הגוף תמיד זוכר.