קרקוע

לפני כמה ימים קיבלתי בתיבת הדואר מעטפה מבוילת בכתב ידי שהייתה ממוענת אלי. היא הפתיעה ושמחה אותי. בחודש פברואר, לפני כחצי שנה, עברנו לגור בבית קרקע. הבית האחרון שגרתי בו, הרבה שנים, היה בקומה רביעית בלי מעלית. הדרך אליו הייתה של טיפוס של בערך 25 מטר ביותר משבעים מדרגות. כששאלו אותי איפה אני גרה עניתי – על עץ אקליפטוס. הענפים של האקליפטוס נכנסו לסלון שלנו והעלים שלו מילאו את מסילות החלונות שם כמו גרגרי האבק.  

אחרי שנים רבות של מגורים בדירות בקומות גבוהות, ירדתי מהצמרות והתקרבתי לאדמה. הרגשתי שהתקרקעתי. חזרתי ללכת יחפה על האדמה היבשה והרטובה ובמקום לשחק רק עם האדמה שעיצצתי בעציצים בקומה 4, חזרתי, כמו בילדות, לשחק באדמה שבחוץ.

המהלך הזה של ההתקרקעות, הגיע בדיוק בזמן בשבילי. זה היה חודשים ספורים אחרי שהמלחמה פרצה והרבה מהדברים שנדמו פעם יציבים וודאיים התערערו לגמרי. האדמה נשמטה, בכל מיני עוצמות, מתחת לרגליים של אנשים קרובים לי וגם מתחת לרגליים של מטופלות ומטופלים שהגיעו לקליניקה לטיפולי שיאצו. כולם היו ועדיין צריכים להתקרקע.

עם המעבר לבית החדש, מצאתי נחמה ותקווה בגינה הקטנה שמחוץ לו. האויבים הקרובים שלי נהיו החולדים, תוכי הדררות ונמלי האש. למדתי ואני עדיין לומדת איך לטפל בהם, כלומר להפטר מהם או לחיות איתם.

גם בגינה לא הכל ורוד אבל התנועה הברורה בה היא של צמיחה. גם בגינה יש מזיקים וטרף, ארס והרס, יש חיים ומוות במחזוריות ידועה, ויש מלחמת קיום כמו בכל טבע קטן שהוא זיקוק ומראה של הטבע הגדול, אבל אין בה הארכה של מלחמה משיקולים פוליטיים או מכונת רעל.

אחרי שעברנו לבית החדש, הצטרפתי לכמה קבוצות של גינון ברשתות החברתיות והתוודעתי למנהג יפה ואופטימי של החלפת זרעים וייחורים של צמחים בין אנשים זרים. בחינם. גיליתי רשת רוחשת, שפועלת מחוץ לסיסטם הקפיטליסטי, שכולה כוונות טובות וזריעת אופטימיות. זה היה גילוי מרגש בשבילי. הקבוצות האלה יכולות להחזיר את האמון במין האנושי.

לפני כחודשיים וחצי פורסמה, באחת הקבוצות שאני חברה בה, ההודעה:

למסירה זרעים של אמריליס.הדיל היה פשוט והבנתי שכך הוא בדרך כלל הנוהל. שולחים מעטפה מבוילת עם הכתובת של השולח.ת, במקרה שלי - אני , בתוך מעטפה מבוילת הממוענת למוסר.ת הזרעים. הרעיון הוא לחסוך את הטרחה הידועה משליחה עצמאית בדואר וגם את דמי המשלוח.

לתוך המעטפה ששלחתי למוסרת הזרעים, הכנסתי נייר שכתבתי עליו בכתב ידי – "שלום XXX, תודה רבה על הרוח הטובה. שנרבה להפיץ זרעים של יופי ושמחה ותקווה בעולם, ושנזכה לראות ימי פריחה ולבלוב". כל כפלי המשמעויות היו ידועים לי והתכוונתי לכולם.

ביקרתי בדואר לפני כחודשיים, ביקור שנמשך שעתיים ארוכות בתוך סניף שעובדיו מושכים לעצמם את הזמן ועדים לתהליך הקריסה והחידלון המתמשך שהוא נמצא בו, ושלחתי את המעטפה עם בול בתוך מעטפה עם בול. החלטתי לא לשלם על דואר שליחים או לדואר 24 , שמניסיון גם הם יכולים להגיע אחרי ימים רבים, ולחכות ולראות מה יקרה. נאזרתי בסבלנות ובאמונה.

קיוויתי וחיכיתי.

כעבור כחודש המעטפה שבתוך המעטפה הגיעה אלי. זה היה רגע לפני שיצאתי לאזכרה של דודה שלי חיה ז"ל, חיה שדה, שמאד אהבה לטפח צמחים וילדים ואנשים, והרגשתי שככה בתזמון הזה אני מקבלת ממנה, באיזו שהיא דרך מרומזת של ההשגחה העליונה, דרישת שלום.

פתחתי את המעטפה. היו בה מילים יפות שכתבה לי מוסרת הזרעים על גבי הנייר שאני כתבתי לה, על השמחה שבלשמח, דווקא עכשיו. והייתה בה שקית של שקופה של זרעים שנכתב עליה בהצלחה וצוייר עליה פרצוף מחייך. גם מילים וסימנים הם זרעים הנישאים ברוח. אף פעם לא ראיתי זרעים של אמריליס. תמיד ראיתי פקעות.

---

ובתמונה – עלים של בטטה ושתי כפות רגליים על אדמה. עד שהזרעים של האמריליס יהיו לפרחים הדרך עוד ארוכה.