לפני המון שנים הלכתי למומחית שקיבלתי עליה המלצות. הגעתי אליה עם כאב דוקר בשכמה הימנית שדיכא לי את הצורה ואת הנשמה. היו ימים שהרגשתי שכל כולי כאב, שאני מתנקזת לתוך הכאב, שהוא שואב אותי והופך לכל מי שאני, ושאני כבר לא אני.
המומחית הסתכלה עלי עומדת, ובחנה אותי מקרוב ומרחוק. היא סידרה יפה יפה את גובה הכתפיים שלי בשני צידי הגוף, התרחקה מעט ושוב התקרבה, כמו ספרית שמנסה לאזן קצוות שיער שובבים ופורעי סדר משני צידי הראש והאוזניים.
אחרי כמה דקות של מחול רציני שכזה סביבי, פסקה המומחית: "זה עניין מבני. כמו שאת עומדת, כבר כל כך הרבה שנים, אין פלא שכואב לך". האבחנה הזו החלישה אותי עוד יותר. היא לא נתנה לי תקווה.
השיאצו מעניק תקווה. דיבור או כתיבה על שיאצו, כמו כל נסיון ללכוד במלים פלא או משהו מטאפיזי, הם מלכתחילה מוגבלים. ובכל זאת, שיאצו מאפשר יחס רך ומיטיב עם הגוף ואל הגוף. נקודת המוצא של השיאצו היא שלגוף יש את היכולת לרפא את עצמו, ושהכאב הוא איתות של הגוף להגיד את מה שהנפש רוצה, צריכה או מבקשת מאיתנו.
לפעמים שיאצו מאפשר לפתח בהדרגה את היכולת העדינה להבחין בקשר שבין רגש לכאב, בין פחד לכאב, בין עצב לכאב, בין סטרס לכאב. לפעמים טיפול שיאצו מאפשר לגוף להיפתח, לפעמים הוא מאפשר לגוף ללמוד מחדש לנשום, להיאנח ולהתרווח.